יום רביעי, 29 ביולי 2015

עם קצת גריז והרבה תִּסְבּוֹלֶת 138


במסגרת הגשמת חזון הציוני, הסוציאליזם ואחוות העמים החליטה אישתנו לקנות שולחן משרדי  מטר ששים על שמונים, עם ארון מגרות וארון דלת, כמו שיש עכשיו בכל משרד מתוכנן אירו-ליניארית, ראוי לתהילתו, ולשים אחד כזה דווקא אצלה בחדר בבית.  הלכה האישה ובצ'יק הזמינה אחד כזה בכל- בו ואמרו שיזמינו.

שמענו על זה במעומעם. בכוחות אל-אנושים הדחקנוהו לנשייה,  בעיקר מהחשש שניאלץ לקחת חבל בנעימים שבהכנסתה של המפלצת אל תוך הבית. אז שכחנו  בשמחה.  ככה עד שהשבוע  קראו דחוף לאשתנו לבוא תכף לקחת את השולחן מהכל- בו.  בזריזות הזעיקה אשתנו את חמורה וקלנועיתו  בשביל ששניהם יעשו את  ההובלה.

בשערות סומרות הגענו לכל- בו.  מאחורנית שמה ראינו משאית גדולה עם נהג  שמחפש מי שיחתום ויקח את זה כבר.  ניגשנו ברוורס וההוא פתח את הדלת.  אנחנו חטפנו אירוע במעקפים.   בשולחן שבתוך המשאית היו 100 קילו שולחן כתיבה, ארוכים, רחבים וגבוהים.    אשתנו ראתה את פרצופנו והחליטה שהמשאית תיסע הביתה ונוריד ישר שם .

אחרי רוורס אחד יותר מדי נעמדה המשאית על יד הפחים קרוב לבית עם הצד הנכון בשביל להוריד.  את הקלנועית זרקנו הצידה כי השולחן היה מפרק אותה בשמחה.  הנהג נעמד בצד אחד של אורך השולחן.  בצד השני של השולחן– החמור הגיבור.  התחלנו להרים ולסחוב את המפלצת את כל השלושים מטר הביתה.  תוך כדי נזכרנו  מה זה היה לסחוב אבנים לפירמידות אז, לפני יציאת מצרים.   באמצע  דרך התנדב ברני לעזור. אמרנו לו שעם הגב שלו, שיעזוב אותנו להתפגר בעצמנו, לפני שגם הגב שלנו ייזכר בחבילות חציר ההן מלפני חמישים שנים  ולפני שהמעקפים שלנו יתחילו לאותת שאנחנו כבר למעלה משבעים.

הגענו למשטח, השארנו שם את השולחן כתיבה עד יעבור זעם, חתמנו עליו והמשאית הסתלקה.  ברדיו אמרו שיֵרֵד גשם, מה ששולחנות כתיבה חדשים לא אוהבים. בשביל לא לישון בלילה, הוצאנו מטר ומדדנו את השולחן.   אחר כך מדדנו את כל הדלתות שבדרך.  שום כלום.  הוא לא יעבור. רק מזה לא ישנו  כל הלילה.  בבוקר,חיוורים, הודענו לאישה את החדשות.  היא אמרה לנו לא לדחוף את האף ולהפסיק למדוד כל הזמן.  מראש היה מתוכנן אצלה להכניס  אותו בכלל דרך החלון.   טסנו אל החלון ומדדנו.  לא יעבור.  זהו.

פחדנו לדקלם לאישה את הנאום הרגיל : למה קנית? זרקת כסף! יצטרכו להחזיר! אולי נפרק אותו בשביל להכניס ואוי ואבוי איך שהוא ייראה! וזה.  אחרי חוויה כזאת נהוג להתגרש, מה שארבעים וארבע וחצי שנים לא הצלחנו לעשות.   באופטימיזם חסר תקנה הרימה האישה טלפון לבניין וביקשה יפה, מזוהר, שיבואו לעזור.  אנחנו חשבנו שהאישה התחרפנה. אחרי ארבע וחצי דקות  הגיעו ראשוני הכוחות – עַבֶּד ויוסי האינסטלטור.   בדיקה חוזרת של השולחן, המטר וכל הדלתות שבדרך העלתה שרק דרך החלון הוא ייכנס, אם בכלל.  מה בכלל?  זה אם יוציאו את התריס והרשת והחלון מהחלון.  אבל אותם  לא הצלחנו להוציא בחיים של כל ההסטוריה של הבית.  הקבלן שעשה את החלונות-אלומיניום, לפני שלושים ושתיים שנים,  פשט את הרגל בדיוק כשקראו לו להראות לו שאי אפשר להוציא אותם בלי לשבור קירות.   עַבֶּד ניסה להוריד כל מיני שמיצ'יקים שבדרך ואיכשהו להוציא – אבל שום כלום.  התריס והחלון והרשת לא יוצאים והשולחן לא יעבור.  נקודה.

בעמימות התכלית התחיל מסע  השולחן אל החלון שמאחורי הבית. זה הריח מלסחוב אותו כל הדרך עד צימוק ומשם להיכנס  דרך השיחים לגינה של אשתנו, בחזרה לחלון הזה.    עַבֶּד ויוסי סחבו אותו וגם כן השתכנעו שהוא באמת נורא כבד.  בהפוגה הם פִּלְפְנוּ לחשמלייה והזעיקו תגבורת שתגיע בצורת דאוד החשמלאי בעוד כמה דקות.  כשהגיעו אל החלון, הניחו את המפלצת וכולנו תפשנו אוויר.  נהייה ערפל קרב:  מה פתאום שזה יעבור? גם עומד וגם הפוך הוא לא יעבור – בית דין לא יעזור.  ברגע של השראה אלוקית התנבא יוסי האינסטלטור ואמר שהפּוֹזָה לא טובה.  אם ינסו את הפוזה של מהצד, זה ילך.   הפוזה של מהצד (למי שאוהב) זה להרים, להשכיב על הצד, להידחק עם  הצד השני אל הקיר, להשחיל את הצד הראשון באלכנוס פנימה, להידחק  בחוץ אל הצד השני של הקיר עם הצד השני של השולחן וככה להשחיל גם אותו פנימה.  

זה עבד.  המפלצת  הזדחלה פנימה.  על הצד.  את דאוד כבר לא היה צריך חוץ מה שלתת לו קופסת גפרורים כי נגמר לו.  בשירת "תודה רבה ועוד פעם תודה רבה" הסתיים האירוע.    וחשבנו לנו: מה יש לקטר על החיים ועל המדינה המחורבנת ומה יהיה?  צריך להסתכל על ההווה בקטע מתאים ולהבין שעוד יש עתיד. אפילו לקיבוץ.   ואלה גם הקלנועיות החמוריות שאנחנו מתים עליהן.

                             בקלנועיות   חמורית


                      א מ  ן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה