יותר ויותר, אנחנו מרגישים איך
שאנחנו נהיים קטנים על המציאות, בה גלגלי העולם חורקים מהר מדי בשבילנו. התקנת הכבלים בטלביזיה, הבחירות המצחיקות,
הברית מילה של נכדנו מספר שמונה, כן ירבו, עוד "האנגאר" כחול במקום הלול
המשופץ ובמקום איפה שפעם היה הסלוויץ' של מיכה שני. הכל, הכל בבת אחת, בלי לתת לסבא המקלנע
בחמוריות מפרכת, איזה רגע אחד בשביל לתפוש
אוויר.
טוב
שאמרו בעלון האחרון שכל סיפור הכבלים לקח רק יומיים וחצי. כל הכבוד. וזה גם מלמד,
בעליל, שסניליות אמיתית משבשת לנו, כבר, גם את תחושת הזמן. לנו,
היומיים וחצי האלה נראו, משום מה, הרבה יותר.
מאותו
יום בוץ שבו עשו בלאומילך חדש ומעצבן על יד השער וגם בכל מקום אחר, עד שחוררו,
בפעם המי יודע כמה, את כל המשק ועד שהשחילו צינור בכל חור ועד שגמרו לתקוע שם גם ממיר, עברו עלינו כמה שבועות
מחוררים וממוררים במיוחד.
אלה השבועות שחלפו עם הבחירות
המזוגזגות ועם החתרנות הבלתי נלאית ועם
מאתיים אלף ההודים שנעלמו בטלביזיה ועם פיגועים שנמאסו ועם השקדייה שפורחת
יפה להלל.
בסוף
(הזמני) של סיפור הכבלים, אז בכל חור איפה שרצית לעבור עם מכונית, או
עם"מיול" או עם קלנועית ואפילו סתם ברגל – לא יכולת שלא להיתקל באיזה "פז'ו
פרטנר" או ב"סיטרואן ברלינגו" או
ב"רנו קנגו" או בכמה מתקינים ובמה לא, בדרך כלל בכולם ביחד.
החברה
האלה התעקשו לתקוע ממיר בכל מקום. וגם לכל מקום הם הצליחו להגיע דווקא במכוניות
שלהם. שום מחסום, דשא, "אין
כניסה" וגם לא בולדרים שברי פלדמן שם בשביל להפחיד, או אפילו ילדים קטנים, לא
הצליחו למנוע מהם להגיע לאיפה שרצו. נדמה
לנו שלכל מתקין כבלים היו שם לפחות שלש
מכוניות. זה למה הכבלים הם עסק לא כל כך
זול. אולי.
אבל הכל היה, מה זה שווה וגם
כדאי? אמש, בליל שבת, הצליחה אשתנו לצפות
בחמש טלנובלות במכה אחת. כך שיש תמורה לכל סבל ולכל אגורה.
לא
ממש קשור להקודמים: ברשימה שעברה, באותו
מדור, היה כלול משפט שהכיל שלש מלים
בסוגריים. עורכת העלון ביטלה
את הסוגריים ותחתיהן הציבה מרכאות כפולות, מה שממש עיוות את המשמעות.
היות ותופעת התיקונים
("פארטייטשט אונד פארבעסערט")
הזאת, כידוע, היא תופעה שאין
להתגבר עליה, אנחנו מרהיבים, במחילה,
להציע שבכל מקום ובכל הזדמנות שזה יקרה בעתיד, תציין בבקשה, העורכת, בגוף
הרשימה: "כאן כתב אמן ככה וככה . אני
תיקנתי את זה לככה וככה". ושלא
תשכח גם לחתום בשמה על השינוי.
על
מה הצנעה ולמה הענווה המיותרות כל כך ?
לא
קשור למה שלא קשור להקודמים, כי עוד
ינובון בשיבה, דשנים ורעננים יהיו:
היום, 18.2.2001 , מיהרנו בצהריים לכלבו.
אנחנו צרכנים גדולים של גפרורים ונגמר לנו. פעם ,כבר שנים, תמיד היו הגפרורים, שמה, מתחת
לנייר טואלט, על יד הנרות, מעל לשתיה הקלה.
ידענו לחפש אותם בעיניים עצומות.
לפני
שבוע, או מה, הם נעלמו משם ועברו למדפים ממול, איפה שפעם היו שמפואים וכל מיני
כאלה, אבל למטה למטה, יחד עם הנרות. היום ,כאמור, חיפשנו אותם שם ולא מצאנו אף לא
גפרור לרפואה. בלית ברירה הלכנו למאחורנית, וביקשנו שישימו גפרורים, כי נגמר.
נערה
טובה, יפת עיניים, נתנה לנו חבילה גדולה ואמרה שנגיד לבנות לשים ושגם ניקח
לעצמנו. כשהלכו לשים את הגפרורים על
המדף, התברר שהסבא לא ראה ושבכלל כ ן היו
שם המון. אבל לא על המדף למטה, איפה
שהנרות, אלא על המדף שלמעלה. כמה
שרוצים. 70 סנטימטר מאיפה שחיפשנו לשוא.
בשיבת
ששון מבוישת, אנחנו מתנצלים בפני יעלות החן על הטרחה שגרמנו. ונדמה לנו שהגיע הזמן: או לשים את הגפרורים על יד הסיגריות והטבק, או
לשים שלט מאיר עיניים, שיידעו איפה הגפרורים, או שפשוט תקחי אותנו יפה יפה ביד
ותראי לנו, בכל פעם, איפה זה מה שאנחנו מחפשים.
מי
שלא תהיי, שמרית או נגה או דקלה.
בשביל
להגיד כי ישר אדוני, צורי ולא עוולתה בו. (מזמור שיר לכל יום שבת בשבע בבוקר ברשת ב'
ברדיו. תהילים צ"ב. למבוגרים בלבד).
בקלנועיות חמורית
א מ ן .
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה