ביום השביעי למאי 2001 שזה
יום בעונה הכי יפה שיש. הפרחים כבר נובלים אבל הנוף מלא את כל צבעי הקשת – חום, ירוק לסוגיו, כחול, צהוב, אפור עננים
וכתום –צהוב
של זריחה וכתום-אדום של שקיעה. גם כל
הצבעים שביניהם. שביניהם פורחת כרגיל,
תמיד אחרי כולם, הג'אקאראנדה, שהסגול-כחול שלה
שורף בעיניים. בכל שנה צדה עיננו
ג'אקאראנדה אחרת. הפעם, בלי לזלזל באחרים,
בולטת הג'אקאראנדה שצמחה לה ופרחה לתלפיות, על איפה שהמסגרייה הישנה הייתה,לפני
חמישים שנים, בצד הצפוני של הדשא של מייטרוניקס.
לפני שבוע היה אחד במאי. חג לפועלים. בתולדות הפרטיים והמתמשכים שלנו,
אחד במאי זה כבר מזמן לא ביג דיל. הוא
התחיל בגדול כשהיינו קטנים, בבית החינוך בצפון ת"א, ברחוב פרדינננד לסל ( רק השם של הרחוב !) עם כל
החולצות הכחולות והשירים וההצגות והחינוך השוטף מוח.
הוא המשיך בתנועת הנוער,
בתהלוכות, במכות עם בית"ר ובמפגן ה ה
ו א ב1950 שנגמר אז בעזאזל החמישי, איפה
שהיום החניון שעל יד תחנת הרכבת בתל אביב, אז סוף העולם. כמו שהלכו לעבור מול בימת הכבוד, שלפו פתאום,
חברה מהקיבוץ המאוחד והמפולג של אז, כרזת אחד במאי שציטטה את בן-גוריון: "החלוציות הכזיבה!" . זה הוציא תיכף צעקות לא נחמדות מהפה של גולדה
מאירסון: "סמארקאצ'ים !!! תורידו את
החוצפה הזאת"! , מה שהיה סימן לפלוגות "הפועל" לקחת
את העניינים בידיים ולקרוע את הכרזה ואת התחת של המניפים אותה לחתיכות כואבות.
אחר כך זה כבר לא היה זה. בתוך ארבע-חמש שנים חטף האחד במאי כמה סנוקרות
נוק-אאוט: שביתת הימאים (פועלים הרביצו
לפועלים), שביתת האקדמאים למיניהם (היוולד הפער במשכורות), שביתת נהגי האוטובוסים בשביל עוד כסף (כשכולם עוד
נסעו באוטובוס) והשלכת תנועות הנוער החלוציות מבתי הספר (בלחץ הציונים הכלליים על
ממשלת בן גוריון).
היה עוד כל מיני אבל זה כבר הספיק
בשביל לזלזל ולא לשים לב שגם אצלנו פתאום שוכחים להניף דגל אדום על הבריכת
מים ולאף אחד זה לא כל כך איכפת (חוץ מאשר
למיסטר קפלן, ז"ל, שפעם ראה את הדגל האדום מתנופף שם וכמעט רצח את מי שהעז
לתלות את זה שם).
באחד במאי בערב, ראינו בטלביזיה
אייטם: בכל העולם מפגינים מול שוטרים עם
המון אלימות. אפילו אצלנו. היו שם שני ליצנים שצבעו את הפרצוף באדום וגם
לבשו חולצות כחולות עם שרוכים אדומים.
המראיין שאל אותם, מה זה? הם אמרו
שזה העניים נגד העשירים. את קרל מארקס הם
לא דיקלמו ולא בטוח שעל המניפסט הקומוניסטי הם בכלל שמעו.
אבל אפשר היה להבין, פחות או
יותר, שהם מבדילים בין אלה שיש להם לבין אלה שאין להם . הם חשבו שזה לא בסדר שיש כאלה ש י ש להם ושיש כאלה ש א י ן להם.
גם ממה שהם טענו וגם ממה שבכל העולם, הרבה אנשים צעקו וגם חטפו מכות
משוטרים, אפשר היה להבין שכל התמהוניים האלה חושבים ש
א פ ש
ר לעשות משהו בנידון.
מה למשל? אז על הסיסמאות שלהם כתוב באדום על גבי
לבן: שהפרטה, כלכלה חופשית, גלובאליזציה
וסתם קפיטליזם, זה תמיד פטנט שמשאיר ה ר ב
ה למעטים ו ק צ ת
לרבים. זהו.
ובא לנו להגיד משהו על הדגל
האדום, שפעם היה נישא במרום. היום הוא
נהייה סתם הדגל של כל שונאי ישראל מהסביבה וגם של כל שונאי טאייוואן וכל דורסי
טיבט ועוד של כל מיני גונבי דגלים. אבל
הוא לא שלהם . גם לא של סטאלין. והגיע הזמן שכולם יחזירו אותו רק לאלה שמאמינים
שהדגל האדום הוא דגלם של אלה שאין להם ושמנסים לעשות משהו אמיתי בענין. נקודה.
מי יגלה עפר מעיניהם של הנביא
עמוס, תומס מורוס ורוזה לוכסמבורג ? מי
יספר על לנין ועל טרוצקי? מי יחשוף את מארקס ואת אנגלס? מי יביט בעיניים של א.ד.
גורדון?
ואם אפשר, אז מי יקנח קצת את
שלוליות הרוק מהפרצוף העלוב של מיטב האידיאלים של התנועה הקיבוצית, ובאותה
הזדמנות, גם ישלח למכבסה ולגיהוץ את הדגל האדום שלה, שסמרטוט מסמורטט כזה לא
סמירטטו הסמרטוטרים הכי סמרטוטיים שאפשר לסמרטט ?
על לתלות את הסמרטוט בגאון שייראה למרחקים, אנחנו לא מעזים אפילו לחשוב.
קל וחומר אחרי מה שקראנו בעלון
שלנו מס' 964 , בעמ' 15 , כ"חומר למחשבה": שם מתברר
שחברנו שמעון זילס קרא בעיתון "גלובס"
ש" המערכת הבנקאית דורשת מקיבוצים אלו (!?) לבצע הליכים בשלושה
תחומים: תיגמול החברים ע"פ תרומתם לקיבוץ, טיפול בנושא הנדל"ן, כולל
הרחבות קהילתיות וייזום פרוייקטים שונים בהתאם להחלטה 717, וביצוע הליכי הפרדת רכוש מהקיבוץ ומעבר
לניהול עסקי, ה מ נ ו ת ק מניהול הקהילה." ולהשומע ינעם.
בקלנועיות חמורית
א
מ ן
.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה