על הודעות ממתינות שאין ועל שנת צהרים, שגם כן אין. 83

פריחת הג'אקארנדה שורפת לנו,  כידוע,  את השכל בכחול-סגול.   אבל זה שאנחנו, במחילה, הולכים ונפלטים ממעגל העבודה אל נבכי הפנסיונריה, זה סתם משגע לנו את המוח.  די סופית.  כמו בדיחה לא מצחיקה, שכן שמענו, או לא?   מה ? !

למשל: דווקא היום תופשים לנו את החנייה עם גל זבל וטרקטור של נוי.  דווקא היום, גם הקלנועית משתעלת.   גם סוגרים לנו את הכלבו לפני הפרצוף.   וגם את המרפאה סוגרים לפני הפרצוף.  גם יש קניידאלעך לצהרים, סתם פתאום. אבל מישהו (קבוע) שם על המגש שלו ארבע צלחות מרק ריקות וממלא אותן  ב כ ל  הקניידאלעך של כולם.   גם כן לפני הפרצוף שלנו.

מאד לחוצים, אנחנו מגיעים לסטודיו (שזה המפלט שלנו) ומנסים לברר אם יש לנו, אולי, איזה הודעה טלפונית.

אנחנו מחייגים את ה49 ואת המספר שלנו ואת הסולמית.   "המספר שגוי" אומרת לנו הגברת הקבועה.    חמש פעמים אנחנו מחייגים את אותו הדבר עם המספר           ש ל נ ו  , על בטוח, וחמש פעמים היא אומרת שזה שגוי.

בפעם השישית אנחנו כבר מתופפים בפראות על כל מקשי הספרות, לא לפי הסדר, קדימה ואחורה וגם שבע פעמים על הכוכבית ועל הסולמית.  שיהיה.  בשפופרת נשמע צליל חיוג שלא מהעולם הזה.   הגברת הקבועה כבר לא עונה.  במקומה נשמע קול ממרחקים, אבל כזה שנשמע ברור מאד:

"כאן הלשכה של אלוהים.  מה אפשר לעזור?"

בהיסח הדעת, אנחנו אומרים בקול מתנצל, שכל מה שאנחנו רוצים זה לברר אם יש לנו איזה הודעה טלפונית.  "רק רגע, בבקשה אנחנו מבררים אם יש" אומר הקול ממרחקים.   כשהרגע חולף, הוא אומר: "ד"ש מלמעלה, אדונים נכבדים.  עוד אין לכם שום הודעה מאלוהים.   אבל מקובל אצלנו שמי שמצליח להתקשר סתם ככה ויש לו רקורד ללא דופי, אז הוא יכול לבקש משאלה מהשמיים.  אתם יכולים.  אבל רק אחת.  בבקשה."

עכשיו נשרף לנו המוח מלחשוב בקדחתנות מה לבקש.  פרייארים של אלוהים תמיד היינו, אז כל מה שאנחנו מרהיבים לבקש זה שהקיבוץ יתחיל את כולו מההתחלה, כמו שצריך וכמו שהיה פעם.  שיהיו ציונות וסוציאליזם וביצות לייבש ואהלים שכולם יגורו בהם וגם ירקדו הורה כל הלילה, מרוב אושר ושמחה. זה הכל.

הקול בצד השני נשמע מהוסס לשמע המשאלה.   אחרי חצי דקה הוא אומר:  תשמעו, בשביל זה אני צריך לסובב את כדור הארץ ברוורס, מאה שנים בערך.  שלא לדבר על זה שכולם יצטרכו ללכת אחורנית כמו בסרט שמסובים הפוך.

ושלא לדבר על זה שכולם יצטרכו לראות את הכל עוד פעם  והפוך כולל מה שזה אומר לגבי העלאת ה"טיטאניק" על פני הים ודחיפת הקרחון שפגע בה, חזרה לקוטב הצפוני. אתם יודעים כמה בתי חולים אפשר לבנות באפריקה בכסף הזה? כמה הודים אפשר להאכיל בכסף הזה?   כמה ישיבות, שלא היו ולא נבראו, של ש"ס, אפשר לתחמן בחשבון ההוצאות הזה?"

"אולי תחשבו על משהו אחר"?  אומר הקול .

טוב.  לא הולך.  אנחנו חושבים מה יכול כן ללכת ואומרים: " תשמע אלוהים. אולי אפשר לבקש שני דברים קטנים, יחסית ל ה ה ו א.   דבר ראשון: אולי אפשר להיפטר אצלנו מכל הכלבים והחתולים?  ודבר שני:  אולי אפשר לבקש שפעם אחת יפסיקו, בקיבוץ שלנו, לנסוע ב"מיוּלים" וב"מניטו" וב"דייויד בראון" וה"גייל" ובטנדר של הבניין – דווקא במדרכות של השיכונים ובעיקר לא במדרכה שעוברת לנו שני מטר מהראש, ת מ י ד  בין אחת לארבע, מתי שאנחנו מתחננים לישון בשקט

ואין רחמים?"

הצד השני של הקו משתהה. נופלת דממה מבשרת רעות.

אחר כך שואל הקול, בקול רועד:  "תשמעו,  בעניין המשאלה הראשונה שלכם, באיזה צבע אתם מוכנים לקבל את האוהלים שעל יד הביצות?"

                             בקלנועיות  חמורית

                 א   מ   ן .