יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

על כאן ועכשיו ועל שָם ואז (189)



מה זה שאומרים שהעולם מתחמם? קור וסגריר כמו שהיה השבוע לא זכור לזקני המקום. אולי זה  הקקטוסים של מדבר מקסיקו שצומחים לגובה בחום של הקוטב הצפוני, הם שמגרשים את הקור המסכן אלינו?

בשביל לתפוש ראש מצינוק היצירתיות הנשפכת לנו מהאוזניים בסטודיו,  אנחנו נוהגים לקלנע ככה סתם. הרבה יוצא לנו לעשות את זה מהכבלים ז"ל עד לתמוז.  עכשיו זה קצת מסובך לעבור ברחבה שמול הדלת של מה שהיה המחסן של המפעל  איפה ששמה מתרוצצות מלגזות פחד אלוהים. אבל חוץ מזה זה די תענוג לחלוף שם בימים האלה,   בייחוד לעוד מי  שלא לגמרי סנילים שזוכרים משהו יותר מחמישים שנים אחורה.

כל האיזור היה בלגן נצחי, החל מהמחסן זבל חימי והמסגרייה  ה ה י א, כולל חמשה דונם הגרוטאות שלה, וכלה בכל הלולים: שלבים, בית אימון, לול אליהו,ריפוד עמוק, סוללות והלול אויר מבוקר שבמקומו יש את המגרש חנייה המסודר הזה.  בקיצור: אם לא ציינו זאת עד עכשיו אז צריך לדעת: כל מה שהי אז החצר, מהמחסן תבואות בעל אלף הפנים (שעוד נכונו לו גדולות ונצורות –היום עוד כבלים ומה הלאה חוץ מהכולבו הבא?) ועד למה שהיום גד"ש, היה, לא עלינו, די ברדק.

מאז שעופר הוא אשר על המפעל, גלי הוא אשר על הגד"ש ואילן אשר על תמוז,  הכל כאן מסודר, נקי, בלי שום דבר שלא צריך או מיותר לנוף. תכף מרגישים שיש פה בעלבית וגם שם בעלבית, כזה שעובר לבדוק שזה ככה יהיה גם במשך השבוע וגם בסוף השבוע.  בלי תירוצים.  ונדמה שאיפה שעוד יש סתם חברי משק בתור אחראים, גם לשם הסדר והנקיון האלה התחילו להידבק וזה מ מ ש  ל א   ד ו מ ה  למה שהיה ושיסלחו לנו הנעלבים  מתחושתנו הלגמרי סובייקטיבית.

ערב אחד לפני כשבוע, כשהיה יום סגריר קר, בסביבות חמש אחה"צ, קילנענו מתמוז צפונה דרך תשלובת מייטרוניקס. היה כמעט חושך אבל מספיק אור בשביל לראות שהעמק ירוק וחום ואפוף שלווה, השמיים  אפורים מעוננים ודוק של ערפל מסוך בעדינות על פני כל.  קצת כאילו מזג אויר וֵולְשִׁי למהדרין.

כמו שחלפנו, הוזים משהו, מול הדלת של המפעל, היא נפתחה.  מבתוכו נשפכה החוצה חבורה עליזה של כמה עשרות צעירות וצעירים נחמדים, סוף משמרת. קולות של עליצות נשמעו למרחקים, בנות צוחקות, בנים מתלוצצים, חבורות קטנות מחליפות רשמים על אירועי היום ברדיו ובעפולה.  מישהו צבט למישהי. היא פלטה צווחה לא כעוסה במיוחד וכולי.  אנחנו ניסינו לחצות את החוגגים אבל אף אחד לא שם עלינו.

לסוף ראתה אותנו אחת, במר יאושנו, ואמרה למישהי לזוז קצת בשביל שנוכל לעבור.  ההיא הפנתה ראש לראות על מה הרעש וגם הקשתה: "תגיד סבא, אין לקלנועית שלך צופר?"  לחצנו על הצפצף הדקיק. זה השמיע ציוץ שזכה להתפוצצות מצחוק על ידי כל החבורה.  הפסטורלה של "שוב הערב יורד" חירפנה אותנו לגמרי.

לרגע, פתאום לא היינו כאן. לרגע ראינו, בשחור-לבן, חבורה אחרת מגיחה מבטן האדמה. שמענו קול צופר שנשמע למרחקים. נזרקנו אחורה לשנת 1941 וזיהינו בדיוק את ווֹלְטֶר פִּיגְ'ן ואת מוֹרִין אוֹ'הַרַה (ששמה קראו לה אַנְגְהַרַד) ואת אַנָה לִי ואת דוֹנַלְד קְרִיסְפְּ ואת רוֹדִי מַקְדוֹאֶל ואחד שקראו לו דַאי בַּנְדוֹ.    כולם בעיירת כורים בוֵולְשְׁ, בסרט שביים ג'ון פורד והפיק דאריל זאנוק.  אנחנו זוכרים כמו היום איך הילד, ששיחק אותו רודי מקדואל, חזר הביתה מבית הספר אחרי שחטף מכות נוראות מילד יותר מבוגר.  אנחנו זוכרים שאחד שם (ג'וֹנַאס?) ראה מה קרה והכריז:  Fetch Dai Bando!  ׁ, (תביאו את דאי בנדו)  שהיה מין מדריך של בוקס ולימד את הילד בוקס. הילד ניצח בקרב מאורגן בביה"ס וגם את כל האויבים של כל ילדי היהודים של פלשתינה (א"י) שכולם השתגעו בהערצה והלכו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם לראות אתHow green was my valley  (מה יפית עמק נוי) .   עד כאן היינו כְּבוֹהִים.

                                 *******************

בשביל שמשהו לא ילך לאיבוד, נְמַסְמֵךְ:  כל השבוע בארוחת ערב  שואלים אותנו קוראינו, בדחילו, איך לבקש ואיך להחזיר את השמן זית בצורה שתשביע את רצוננו.   ביום ראשון של השבוע שלאחר פרסום הרשימה "טוב שמן זך משם טוב" תפשה אותנו רוני מהחדר אוכל ואמרה: תשמעו! לסיפור השמן זית שלכם יש כל מיני פנים.  למשל פן אחד:  חברה מאד נכבדה שאוכלת פה ארוחת בוקר מאוחר (זן מיוחד של סועדות) קוראת לי ומטיחה:  למה אין פה שמן זית?!

אני אומרת לה, מה זה? הנה בשולחן מאחורייך, ליד פלונית, יש בקבוק מלא.  החברה המאד נכבדה עונה: "איתה אני לא מדברת".


                                      בקלנועיות חמורית   
                     

                        אמן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה