יום ראשון, 2 באוגוסט 2015

על נאום חֲבֵרָה נכבדה. (לא מכאן. ( 191)



בשבוע שעבר רפרפנו בין דפיו של אחד משבועוני התנועה הקיבוצית (לקרוא את הכל קשה בלי להקיא).  שם קלטו עיניו של החמור המקלנע  כותרת בזו הלשון:  "השוויון מת –  הקיבוץ חי."   ככה הכריזה חברה ותיקה שההפרטה בקיבוצה עשתה לה רק טוב.  אנחנו דווקא נזכרנו בחומר ההדרכה, ממנו לא נפרדנו כשהיינו חמורים צעירים  שמדריכים בתנועת הנוער.  היו שם המון ערכים ועקרונות שהקיבוץ דגל בהם ושהחניכים התווכחו עליהם כמה שיותר והייתה בגלל זה אפילו הרגשה טובה של התחנכות רעיונית.

למה נטפלה החברה הנכבדה דווקא לשוויון?   מה, הערכים האחרים לא רלוואנאטיים למה שקורה עכשיו לקיבוץ, כלומר דעיכה ברורה ומובהקת והפיכה למה שהיום מכנים "ישוב קהילתי" שפעם קראו לזה "מושבה" ופעם יקראו לזה משהו אחר ושזה בעצם להיות ולחיות כמו כל שאר ישראל והעולם (לטוב ולרע) וזה סוף הסיפור?   אנחנו, שיש לנו עניין במלים בכלל ובמלים שמבטאות משהו בפרט, רוצים במחילה לשאול למה לא להכריז בראש חוצות גם את אלה:

הציונות מתה –  הקיבוץ חי!
השיתוף מת –  הקיבוץ חי!
העבודה העצמית מתה –  הקיבוץ חי!
יתרון צרכי הכלל על נוחות הפרט מת – הקיבוץ חי!
ההתנדבות לעזרת העם מתה – הקיבוץ חי!
החקלאות מתה – הקיבוץ חי!
האחריות ההדדית מתה – הקיבוץ חי!
החינוך הקיבוצי מת –  הקיבוץ חי!
האמון בחברה ובחבר מת –  הקיבוץ חי!
התרבות הקיבוצית מתה – הקיבוץ חי!
וכולי וכולי מת –  הקיבוץ חי!

כל אלה זהים ושייכים ושווים לשוויון שמת. אם זה ככה אז איך יכול להיות שאם כל הנ"ל מתו אז דווקא הקיבוץ חי?  לנו נדמה, חברה יקרה ונכבדה שאם כל מה שהקיבוץ היה –  מת, אז גם הקיבוץ מת. היינו מציעים סיסמה אחרת שמבטאת משהו אמיתי ולא שקרי:  הקיבוץ מת. נשארנו בחיים. בלי חלומות של משוגעים.

                                 
                  בקלנועיות חמורית
                            אמו.


                                 


אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה