סַלֵינוּ עִם גְבִינוֹת עַל כְּתֵפֵינוּ (199)

ברשימה 108 מלפני שנתיים כבר כתבנו כדברים האלה  ואנחנו שמחים לשוב ולחזור עליהם כמעט מילה במילה:   "חגיגת הביכורים, השנה,  הייתה בהחלט תאווה לעיניים.   אנחנו בעד החגיגות האלה, אפילו שיש משהו אבסורדי בתוכן הבאת הביכורים אור לתמורות הזמן.   ממתי שאנחנו זוכרים משהו, ביכורים זה תמיד צנוניות וגזר ועגבניות ועגלים ותרנגולות ופרחים ותינוקות וזרים וטנא על הראש ורגליים חשופות  מתחת לשמלות מתנפנפות של רקדניות יפהפיות וכל זה. 

מוצרי תעשייה, אפילו שזאת ההכנסה העיקרית שלנו ושגם אנחנו, אישית,  טרחנו בהם איזה שלוש-עשרה שנים – לא משתלבים לנו עם ביכורים, אפילו  שהתעשייה כיום היא מטה לחמנו.  בתעשייה, כידוע לא מוציאים את הלחם דווקא מן האדמה."

מאיפה ההתחברות הזאת לחגיגת הביכורים?   בגלל שכל הסיפור שלנו כאן, על הגבעה הזאת ובכל העמק הזה ובמדינה הזאת, מתחיל מזה שמה שפעם היה חשוב באמת ויותר מכל – זה היה להיות עַם שחוזר אל האדמה. עם שמוציא את לחמו מן האדמה.  עם, שעובד אדמתו ישבע לחם.  מה שהיה חשוב זה להיות עם שבמחרשתו את כל אושרו ירש  ו כ כ ה  הוא רואה חיים טובים ולא חסר כלום. 

ביכורים זה תמיד ורק כשמלאו אסמינו בר  ויקבינו יין ובתינו הומים מתינוקות ובהמתנו פורה.  במה שנוגע לחגיגות ביכורים -  זה מה שקובע ואין מה לעשות וחבל על הזמן.

הקונצנזוס של החיים כ י ו ם  בישראל לא היה מתחרפן לברוא, יש מאין, שום חג ביכורים במקום פסטיבל הפקרות בחוף ניצנים,למשל.   את חג הביכורים יצרו וחידשו מי ששבו אל אדמת הארץ בגופם ובכל מאודם, לחיות ממנה בעבודת האדמה.   את זה עשו איכרי העלייה הראשונה והשנייה, המושבים והקיבוצים וכל כיוצא באלה.    הם שהחזירו את הארץ אל העם ואת העם אל הארץ בלהוציא לחם מן הארץ במו ידיהם.

ובחג הביכורים אוהבת כל המדינה לשוב ולהיזכר בנס הנשכח הזה.  חג שבועות זה תמיד שמח, מרהיב עיניים ומחמם את הלב.

ולחג הביכורים  השתא השתגענו להביא כאן גם שירצ'יק שאנחנו כמעט זוכרים על פה, שכתב אותו בזמנו יורם טהרלב, בנושא חג הביכורים כמו שהוא נראה או זכור בראש של ילדים של קיבוץ.   חשבנו שיש לנו את הספרון הזה והתברר שלא.  רצנו למכלול וחנהלה אמרה שאין לה. ירדנו אל זמרה וגם לה התברר שאין. אבל היא ממש רצתה להראות לנו בעלון אחד מה 16.5.1980 משהו של יורם טהרלב שבטח יצחיק אותנו נורא.  כשפתחה את הכרך והראתה לנו הסתבר שזה בדיוק השירצ'יק שכל כך חיפשנו. זה התפרסם בעלון של יזרעאל, לפני עשרים וארבע שנים.  אנחנו חושבים שביוזמתנו, אבל זה לא בטוח.  שיהיה.

  

  מעֵט יורם טהרלב, ילד ביגור:

                                     

                                    אֲנִי יוֹשֵׁב עַל חֲבִילַת שַׁחַת,

                           עַל רָאשִׁי זֵר שׁוֹשַנִים שָׁלֹש.

                           וְדוֹקֵר לִי בַּתַחַת

                           וְדוֹקֵר לִי בָּרֹאשׁ. 

השנה, אחרי עשרות פעמים של קבלת חג השבועות עם מטעמי הגבינות והמאפה והשירים על הדשא, חשנו ממש הִתְעַלוּת, סליחה על הביטוי. שעת הדמדומים הזאת, שפע השולחנות בלבן על ירוק, המכנף הנאה מצפון, הזיתים והפיקוסים ממזרח, קהל המאות המכיר כמעט את כולם והשמח לפגוש כל כך הרבה אנשים שקשורים ליזרעאל, כל זה בזמנים טובים של נחת אמיתית – עושה טוב על הנשמה.

ומאורגן כמו שצריך וטעים להפליא והמון סבתות וסבאים ותינוקות בלי סוף ותאכלו כמה שאתם רוצים וגם תיקחו הביתה.  כל זה עושה את הטעם של החיים ממש טעים ונעים.  בועה של אושר בתוך מה שהולך בחדשות. כך לרגע.  כך לכמה רגעים כשהחווייה החלומית נמשכת קצת יותר מזה.

הלוואי עלינו ועל כולם עד מאה ועשרים.

              בקלנועיות חמורית

                      אמן.