יום שני, 3 באוגוסט 2015

עַל פֶמִינִיזְם, כָּל מִינֵי בַּלַגַן, יוֹמוֹלֶדֶת וְהוֹמְלֶסִים (241)



עוד פעם ועוד פעם אנחנו מוצאים בתא הדואר פתק תורנויות בזו הלשון: לכבוד ה ח ב ר  רותי בקר וכולי וכולי.  זה ממש לא מוצא חן בעיני החמור (זה אנחנו).   אנחנו נשואים כדת משה וישראל ל חֲ בֵ רָ ה   רותי בקר,  אישה ולא משהו אחר. לבחורות מגיע הכבוד המגיע, שידייקו בציון מינן ולא יעשו מהן בחורים. נקודה. אנחנו זָכָר(זה היה מזמן) אבל גם פמיניסטים  מושבעים.   אנחנו לא רוצים שישלחו לנו דואר לחֲבֵרָה אמנון בקר ואנחנו לא מסכימים שאשתנו תקבל דואר לחבר רותי בקר.  גם אין כזה דבר וגם זה בכלל לא יפה.   

                                      ***********

מי שקרא את העלון הלפני אחרון בטח נתקל בזה שועדת שיכון מודיעה ששולמית ושי ויטלסון עוברים לדירתם החדשה ומשה ואיילה מזרחי עוברים במקומם מעל בן-דוב.   אחר כך זה מה שקורה:  אשר מזרחי צוחק. זמרה לא גומרת להתנצל בפני כולם. משה מזרחי תופש את זמרה בחדר-אוכל ואומר לה:   אתם יכולים לכתוב בעלון מה שאתם רוצים.   אני לא עובר לדירה הזאת, לא עם איילה ולא עם אחותה ושתקפצו לי כולכם.

                                      ***********

הצאצאים של אנטון רוצים דרכון יוגוסלבי, שיהיה.  אבל לאנטון אין בכלל תעודת לידה מפני שברח משם בתור ילד- פליט. אבל אם אין תעודת לידה – אין מיוגוסלביה דרכון.  אז הפכו את העולם והגישו בקשות לכל מי שצריך ומיוגוסלביה של היום הגיע המיסמך.  מסתבר שסדר דווקא יש אצלהם.   אבל מה?  כתוב שם שאנטון ברן נולד כבר ב 1931 ולא ב1932 כמו שכל החיים הוא חשב.   רוצה או לא, אנטון הולך ברחוב ושר: ...והופ, הופ! גדלתי בשנה.

                                      ************

בטיול 4X4 האחרון ישנו החברה על החוף באילת.  בבוקר קם בן-דוב ובבגדי עבודה יחף כמו שבן-דוב  בדרך כלל, הלך לחפש בִּרְזִיָיה לצחצח שיניים.  הייתה שם אחת מול איזה מלון.  כמו שהוא מתחיל לצחצח, יורד אחד מהוֶרַנְדָה של המלון ושואל את בן-דוב  באנגלית צחה: תשמע, מתי אכלת בפעם האחרונה ארוחה טובה?   בן-דוב גמגם משהו שזה בסדר.  אבל ההוא התעקש ואמר, אל תתבייש. קח 100 שקל ותקנה לך משהו לאכול ותהייה לפחות פעם אחת  שבע.  ככה זה הלך כמה פעמים עד שבן-דוב חזר למאהל מצוחצח שיניים  אבל בפרינציפ – עם בלי ה100 שקל.

                                      ************

בעלון האחרון נפלו אי-בְּהִירוּיוֹת שאיכפת לנו לתקן ולא יועיל.  אז ברשות העורכת: 

1.  את הטקסט של ה"פּוּרִימְשְׁפִּיל" שהוצג ביזרעאל בכמה פורימים ושאני ביימתי, כתב י. ד. ברקוביץ ולא אמן בקר.

2.  המחזה "דבורה שטרקמן", אותו כתבתי וביימתי כאן וב"בימת הקיבוץ", נשען על הוויית "השומר" אבל לא קשור ישירות לי"א באדר. שמה הפרטי של  הגיבורה הראשית במחזה הוא כשמה של אחת משתי הגיבורות שנרצחו בתל-חי.  אגב, המחזה הוצג כ120 פעמים בשנות 78-79 של המאה שעברה.
    
3.   פיסת הדיאלוג המודפסת בסוף עמ' 17 בעלון 1167  השתרבבה בטעות מהדיסק הקשיח של המחשב שלי אל תוך מה ששלחתי בדו"אל לעורכת העלון בקשר לי"א באדר.   הקטע הזה נוסח במיוחד להיות דבוק בסגנון קולאז' בתוך  צ י ו ר  שעשיתי בנושא דבורה דרכלר. הקטע בא להדגיש את עמדתי הפמיניסטית נוכח גורלן האומלל של גיבורות תל-חי.   כשהציורים הוצגו במבואה של חדר האוכל, זה היה תלוי בצד הציורים לחוד, מוגדל.  את שלושת הציורים בנושא דבורה דרכלר (אם מישהו יחפש....) רכשה חנה לואיס והם מתנוססים אחר כבוד בביתה.  זהו.

                             **************

הלכנו אל זמרה לברר אם הרשימה הזאת עברה בדוא"ל.  התברר שלא. אחרי שלשה טלפונים התפנתה זמרה גם אלינו, אבל כבר קמנו ורצינו ללכת. היא תקעה פתאום עיניים לאיפה שלא נעים שמסתכלים לך ונזפה: לא! תסתובב רגע.  כמו שהסתובבנו רגע היא מיהרה לתלוש בזריזות ובנחישות את החתיכת מסקינג-טייפ עם המספר שלנו, שככה יודעים במחסן לתחת של מי שייכים המכנסיים.
                בקלנועיות חמורית

                          אמן.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה