על חג שבועות כבר קילנענו ברשימה קודמת. עכשיו חזרה לַיַּלְדוּת. בכל פעם שאנחנו מגיעים
לעוד חמישים רשימות של קלנועיות חמורית זה ראוי לסיכום, לחשבון נפש ולמספיק ודי. וכפי
שציינה עורכת העלון בפתיח המיוחד לה, אנחנו בזמן האחרון מה זה מתאבלים, על חברים,
על ערב חג השבועות ובטח יש עוד התאבלויות בדרך.
אחת מהן תקועה לנו בדיסק הקשיח במדור "שירי
הווי השכונה", שזה היסטוריה שלא שייכת
ליזרעאל אלא לילדותנו. יש שם כל מיני פריטים. חלקם הגדול לא יעבור שום ועדה פדגוגית. אחד שכן יעבור זה מה זה "אַסוּמַנְיָה
אַבּוּדַנְיָה".
בלכסיקון
"איפה היינו ומה עשינו" של דנקנר וטרטקובר יש אפילו ערך בשם
"אסומניה אבודניה". שם נאמר כי:
"אסומניה אבודניה או סוס ארוך. ילד
מתכופף ונשען על הקיר ואחריו טור של......וכולי וכולי". (שם. עמ' 21). זה איזכור עלוב, מוטעה ושגוי ואין לנו מילה
טובה לומר עליו כי המחברים האלה גם כתבו בספרם שה"טִיר" בחוף ימה של
תל-אביב זה כל המועדונים של משחקי המזל והפושטאקים בטיילת. (מה שממש מאד לא
מדוייק).
המחברים של
הספר הנ"ל יצאו מבלבלים מין בשאינו מינו גם בעסקי אסומניה-אבודניה. בחצי מילה הם נגעו בשלשה ואפילו ארבעה משחקים
שונים בתכלית, שאולי היה להם מכנה משותף:
אחד קופץ מעל לשני או כמה קופצים על כמה ועד כאן. מכאן קיימים שינויים מפליגים.
1. מה זה משחק
"חמור ארוך"?
מתחילים בשורה עורפית. הראשון "נעמד",
ז"א מתכופף ניצב לשורה. השני מנתר מעליו, ידיים על גב ה"עומד"
ורגליים פשוקות לצדדים. תיכף עם סיימו את
התרגיל הוא מצטרף למצב ה"עומד". אחרים שאחריו מנתרים מעליו וחוזר חלילה. ככה כולם מנתרים וכולם עומדים במחזור כל
המשתתפים עד שיש צלצול להתחלת השיעור.
2. מה זה "סוס ארוך"?
יש שתי קבוצות, אחת "למעלה" ואחת "למטה". בזאת שלמטה עומד אחד וגבו אל קיר. הוא מפשק
רגליים ומחזיק את כפות ידיו במפשעה, להגן קצת על מה שעוד אפשר.
השני תוחב את ראשו שם, כפוף ופשוק רגליים. השלישי וכל השאר תוחבים את
ראשיהם מתחת לטוסיק של מי שלפניהם ובידיהם אוחזים היטב בירכיו. כך נוצר מין
"סוס ארוך" מרבה רגליים וגבות והרבה עבודה לאורטופדים, כמו רוגבי.
ילדי הקבוצה
השנייה מתחילים בזה אחר זה לרוץ מרחוק ולזנק ולרכב על ה"סוס" לאורכו.
כולם צריכים למצוא שם מקום, זה אחר זה או זה על גבי זה. כשהאחרון סיים לקפוץ מתחילים כולם לספור עד
עשר. אם הצליחו להישאר למעלה, מגיע להם עוד סיבוב. בדרך כלל מתמוטט הכל לפני ספירת
עשר, לפקעת של ראשים,ידיים,רגליים וטוסיקים. אז הקבוצה שלמטה "עולה"
לקפוץ והשנייה "יורדת" לחטוף את זה בגדול וחוזר חלילה.
3. מה זה "סְמֶל"?
יש "העומד" שהוא כפוף, מרפקיו נתמכים בירכיים
וכפות ידיו שלובות. בניצב אליו עומדת כל
החבורה בשורה עורפית. הראשון מכריז:
"סְמֶל! או סְמֶלִיקוֹ דַוְדָוִיקוֹ ! ומנתר
ברגליים פשוקות מעל העומד. אחרים מנתרים
כולם בתורם. בסוף הסיבוב מרחיק עצמו העומד
כדי גודל נעלו מקו הזינוק המקורי. ושוב
מכריזים "סמל” וכולי ומנתרים. כך עד שאחד מהמנתרים לא מצליח לעבור את העומד
והוא מפיל אותו או דוחף תוך כדי ניתור. אז
הוא מוכרח להחליף את העומד והכול חוזר חלילה.
4. אבל מה זה בכלל "אסומניה-אבודניה"?
שני ילדים
פולניים לגמרי ששמם דן בן-אמוץ (תהילים-זֵייעגֶר) וחיים חפר(פַיינֵר)
שמעו בשנות ה 40 של המאה ה20 כל מיני דברים ורשמו אותם אחר-כך ב"ילקוט הכזבים". בעמ' 31 , שם, מופיע תחת הכותרת "לשון
הקודש בחיי יום-יום", הטקסט דלהלן:
אסומניה אבודניה
אבודניה אַלִי וַואן
אלי וואן וצִ'יקצִ'יקַאן
צ'יקצ'יקאן ובַאגְרָא
באגרע ובַזְרִיעָה
בזריעה ופְתַח-תח
פתח-תח ופתח-תח
חוט אדום בין
הרגליים
הפרה בועטת
צִיגָלֶה מֶה על רגל
אחת
אנשים בלי לנגוע
בחצי גורן עגולה
אנשים בלי לנגוע
בשורה אירופית
(שיר
עם ידוע)
אנחנו (החמור)
מבקשים להוסיף מִשכוּנתֵנוּ ומבית-ספרנו עוד כמה שורות במקום ה"וכולי"
שלעיל:
משקפיי הסבתא
סוס לבן כמו ניסן
הר נופל מהשמיים.
התחרות סוסי ברזל. (ואולי יש עוד)
כל הנ"ל
הן ההוראות הַמילוליות למשחק ה"אסומניה-אבודניה, הוראות שראש המשחק מכריז אותן
בקולי קולות וכולם מחרים-מחזיקים אחריו. שבע
השורות הראשונות מיועדות, למיטב זכרוננו, לחימום מנועים. יש "עומד" כפוף כמו ב"סְמֶל"
ויש שורת ילדים ובראשה ה"ראש" שהוא מנהל המשחק, השופט, שאלוהים הוא רק
הסגן שלו. הוא מכריז על השורה הרלוואנטית
ומנתר מעל העומד וכולם אחריו בתורם ובחזרה למקומם בטור.
לעומת זה,
כשהוא מכריז "חוט אדום בין הרגליים" לא חוזרים. כשהאחרון גמר לנתר מעל לעומד, ניגשים כולם ולפי
התור מַפְלִיקִים לרַגְלֵי העומד, בקצה אצבעות ידם, על המקום שמאחורי הברכיים. בסוף נשאר שם סימן אדום מאד וכולם עולים לאַייטֶם
הבא:
"הפרה
בועטת": בזה אחר זה קופצים מעל
לעומד אך מלווים את הקפיצה בבעיטה בטוסיק שלו.
"ציגלה
מה על רגל אחת": כולם קופצים
ונותרים במקומם על רגל אחת. מי שמתמוטט
מהפוזה – נהייה "עומד".
"אנשים
בלי לנגוע בחצי גורן עגולה":
ה"ראש" קופץ מעל לעומד – הצידה. כך הוא משאיר מקום ל"חצי גורן עגולה
שתיווצר על ידי השאר. מי שמקלקל – נהייה עומד.
"אנשים
בלי לנגוע בשורה אירופית (שיבוש של "עורפית)": כולם קופצים וקופאים על
עומדם בשורה עורפית. מי שלא....וכולי, נהייה עומד.
"משקפי
הסבתא": ה"ראש" מכריז
וקופץ ונשאר על עומדו. אז הוא מסמן את
מקום כפות רגלים בעיגולים (שזה משקפי הסבתא"). כולם צריכים לקפוץ ולסמן בלי
שהעיגולים יגעו אחד בשני.
"סוס לבן
כמו ניסן": כולם קופצים ומסתדרים לאַ-מוּכָנִים-אִיקוֹן-רוּץ,
כמו בתחרות ריצה. מי שמגיע אחרון – נהייה עומד.
"הר נופל
מהשמיים": קופצים לפי התור ותוך כדי
כך מנחיתים חבטה נוראה על גבו של העומד המסכן.
"התחרות
סוסי ברזל": קופצים ומסתדרים לתחרות
ריצה. ה"ראש" מכריז: א- מוכנים
איקון-רוץ! מי שמזיז רגל, נהייה
עומד. (סוסי ברזל לא יכולים לרוץ).
אסומניה-אבודניה הוא משחק ל6-7 ילדים בלבד. אם יש יותר – מוצאים
משחק אחר. בדרך כלל מסתיים המשחק במריבה
קולנית ובבכי מר, כאשר אחד מ"העומדים" לא עומד בעינויים, או אחד
מהמשחקים לא מקבל את שיפוטו ופקודתו של ה"ראש" להיות "עומד".
לכל המבקרים
הדקדקנים: אין לנו מושג מִנַיִן לקוח השם
"אסומניה אבודניה". המשחק רווח בכל הארץ לפני עידן התקשורת המהירה, כשכל
הרחובות היו ריקים ממכוניות ומאנשים רעים ואפשר היה לשחק בחוץ עד מאוחר בערב. כל שכונה וכל בית-ספר שיחקו לפי ידיעתם וכוח
המצאתם של ילדי המקום. מכאן האפשרות לניואנסים שונים של
המשחק.
בקלנועיות חמורית אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה