ריבָּה היא מזון
מיתולוגי בתפריטנו. פעם, כשעוד הייתה ארוחת ארבע ולא היה לארוחת ארבע כלום חוץ
מלחם וריבה, אכלו המון ריבה עם הלחם. אז
היה המון ריבת עגבניות כי המינים האחרים כמעט שלא היו מפני שהיה צֶנַע. בשביל לרקוח ריבה אחרת היה נחוץ, קודם כל, המון
סוכר וזה בטח שלא היה אז, לא בשביל להמתיק את התה ולא בשביל לבשל ריבות.
כשאכלנו בחד"א צריף על שולחנות קרשים וישבנו על ספסלים
לחמישה מכל צד, היו דואגים לשים את הריבה על כל שולחן בקערית אלומיניום קטנה עם מכסה נגד זבובים. זה יחד עם כל הפק"ל אכילה: כולבויניק לשיירים, מלחייה עם פלפל ומלח
שנוטלים בקמצוץ, סכו"מ בלי סכינים בחצי תרמיל של פגז תותח, קערת אלומיניום שטוחה להמון
לחם פרוס, מַרְגַרִינִיָה לחצי חבילה מרגרינה וכאמור, ריבה בכלי מיוחד, שלוקחים
בקלות בעזרת כף או
מזלג מהצד השני ומורחים לתיאבון.
מאז חביב על החמור סיום ארוחת הערב עם ריבה יחד עם הקפה.
ואיך מגיע היום החמור לקצת ריבה לקינוח הארוחה? הוא יכול להשתמש בעוד צלחת או ספל ולקחת המון
ריבה ככה סתם. אבל אין כל כך מקום על
המגש. אז בדרך כלל הוא מניח את הריבה לסוף. אחרי שגמר את הסלט וכשהוא חוזר עם הקפה
מהמכונת קפה, הוא לוקח פרוסונת לחם, מעמיס עליה איכשהו את אחת מהריבות וחוזר אל
השולחן. את הטקס הזה הוא עושה עם ביד אחת ספל קפה ועם ביד השנייה הפרוסה והריבה.
אל השולחן הוא מגיע:
במקרה הטוב עם כף יד מרוחה בריבה.
במקרה הפחות טוב עם שביל טיפות ריבה על הרצפה מעגלת ההגשה ועד לשולחן.
למה אין שום סידור גואל לטעימת הריבה בשלום?
***********
שלום ילדים.
ב27.2.06 בחמש ועשרים אחה"צ רואיין שר החינוך מאיר שיטרית ברשת
ב' של קול ישראל. לסיכום נושא הראיון קבע כבוד השר: "לכל
אחד במדינה יש זכויות שוות ויש חובות שוות"
ולהשומע ינעם.
בקלנועיות
חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה