על מה שקורה מתחת לאף (349)

זה אולי ישמש בעתיד כמימצא לתיעוד או למחקר. אולי בתור סתם ציון דרך או סיכום ביניים של תולדות מקום.   אבל עכשיו זה מתרחש. עכשיו זה ממש חתיכת חיים  גדושה, מפוּצצת  באקשן, אבק, רעש ולפעמים גם בבלגן לא נתפש.  עכשיו זה לובש מין חותמת סופית של נוף, תוצאה של דיבורים, תקוות, שאיפות, כורח שעה והתלבטויות .

למי שיש עצבים בעייתיים (לחמור למשל) יקשה על המעיים שלו לעכל את מה שקורה בימים האלה, מה שבעצם התחיל לזחול כבר לפני כמה שנים "במשק למעלה".   ככה קראו לזה מתישהו.   קראו לזה גם "החצר".  אולי היו עוד שמות שאנחנו לא יודעים ולא זוכרים כי כל אלה שיצא להם לקרוא לאתר הזה בשמות, כמעט כולם לא פה.

בכתם הלבן בתצ"א (תצלום אווירי) שתלוי עכשיו לתפארת בחדר האוכל רואים  היטב את המהפך: רפת מתועשת, מדגה מתועש, תמוז מתועש ומוֹלֶכֶת על כולם – תעשיית מייטרוניקס המתועשת להפליא.  כל אלה, כאמור, חותמים סופית ואל-חזורית ותיעושית שאין בלתה את העובדה שעבודת האדמה ההיא מתה – תחי התעשייה ויחי התיעוש. 

לא שאין גד"ש ושקדים ושדות ותלמים וקציר וקטפות ולולים (מתועשים) ואפילו חגיגת ביכורים.  אבל הייצוג שלהם בנוף "החצר למעלה" הוא מינורי. גם רוב מי שמסתובב שם זה עובדי תעשיה וקצת עובדי שירותים. לפעמים גם סתם חמור מקלנע.  רוב העבודה במוסך זה לתקן מכוניות, לא טרקטורים ומכונות חקלאות שגם הסככות שלהם ריקות מהם.    גם הנגריה וגם המסגריה שכבר לא ממש בחיים וגם המוסך שעוד כן – כולם יעופו לאנשהו ואת מקומם  תתפוש תעשייה.

פעם גשם היה יורד כאן על גגות וזורם לסתם מרזבים ומשם איכשהו לעמק. אגן הניקוז של גג הארבעה דונם של המבנה החדש יכול לשטוף את כולנו למטה.   אז עושים שם ניקוז בצינור, אולי 15 אינץ', שפונה מערבה ועכשיו מגיע לאיפה שהיה פעם הבית-אימון ונראה לאן עוד.   ולא יועיל. במקום לול פה ומחסן שם ובודקע עוד יותר רחוק וסתם ג'אנק עוד איפשהו,  עכשיו זה הכל מתחם ענק של מבני תעשייה שביניהם יש בקושי כביש אספלט צר.

לא צריך להיבהל. אבל זה יתחיל לחלחל (אם כבר לא התחיל) גם לצורה ולאופי של הבני-אדם שחיים סמוך לענקמון תעשייתי.   ככה זה בכל העולם.  אוכלוסיית התעשיות נראית אחרת, הסביבה שלה נראית אחרת ובעצם, כל ההווייה שלה היא אחרת.    אחרת מהוויית הכפר, אחרת מתמצית חיים של מה שהיה חזרה לעבודת האדמה.

הסימן הכי בולט של המהפך:  אין חנייה.  אין חנייה לכלום. הכל תפוס תחת כל עץ רענן. לפני רק 60 שנים, איפה שאתה רואה, הכל כאן היה  שטח  חשוף, זרוע קוצים ואבק ובוץ  עם די מקום לחנייה  בשביל רכבים של דיביזייה משוריינת על הטנקים שלה והמשאיות שלה והזחלים המשוריינים שלה והג'יפים שלה.

 אבל אז לא חנה פה כלום. אולי פעם שלשת אלפים המרכבות של המלך אחאב בחזרה מהמלחמה בארם. אולי טנדר דודג' ירוק ומיתולוגי שהוביל לתנובה ביצים וחלב ושהשאירו אותו ללילה בירידה כי הוא לא מניע.  אבל מהם לא נשאר פה שום דבר.

מישהו שר ש"יכול להיות שזה נגמר?"  הוא רק לא שם לב שמי שנגמר זה  ה ו א.  הוא לא שם לב לכך שעכשיו יש פה יותר אנשים ופרנסה ועתיד וגם סיפוק ושמחת חיים וזה לא פלא שאין יותר מקום אפילו לחנייה של עוד ג'וּק.

                            

                                       *************

בבוקר לא התאפקנו והזמנו לסטודיו ילדה אחת, שלפני חודש ציירנו בבריכה את הרגליים שלה בתוך קרוקס אדומים.  רצינו שתבוא לראות את הציור.  אחה"צ פרצו אלינו שלוש אפרוחות שובבות.  הן דרשו לראות את הציור.  אחרי שזה קיבל ציון "עובר" שאלה הראשונה אם אנחנו גם מוכרים את הציורים.

אמרנו "כן" ושאלנו אם היא רוצה לקנות.  היא השיבה שלא אבל לא היססה לומר שהיא חושבת שאנחנו צריכים לתת את הציור במתנה לזאתי  שאת הרגליים שלה בתוך קרוקס אדומים ואת הטוסיק שלה בתוך מכנסיים אדומים ציירנו, (השנייה).   השלישית נתקעה בפתח בשקט והתביישה בכלל לדבר. רק נעצה בנו כאלה עיניים. זה מה ששבר אותנו סופית.   סידרנו איכשהו חוט בשביל לתלות את הציור והשלוש  נעלמו כלעומת שנכנסו, עם הציור שברח לנו ממש מתחת לאף ועם האחה"צ הקצרצר והכיפי שעשו הילדות לחמור זקן.

                            

                             בקלנועיות חמורית מתחת לאף

                          אמן.