אין דבר כזה שאין דבר כזה. (392)
אבסורד ופרדוקס
עשויים להתחרות ביניהם על תואר "בעל-הבית
של המציאות". .במבט לאחור של חמור
זקן אז מה שמנצח עכשיו זה שאין דבר כזה שאין דבר כזה.נקודה. למשל; אם היינו נקלטת
או נקלט היום ביזרעאל והיו מצביעים בקלפי נגד לקבל אותנו אוו בעד לקבל אותנו, היינו
שואלים את כולם ”מי פה בכלל מכיר אותנו ומי פה בכלל יודע מי אנחנו?" מפני שלמיטב
זיכרוננו, כדי להיקלט היטב צריך לקום בבוקר, לעבוד בקיבוץ לאכול את כול הארוחות
בחדר האוכל , להשתתף באסיפות ובפעילות תרבותית וכך להתחכך בחברות ובחברים במשך
תקופה סבירה. במקום זה מגיעות המשפחות החדשות לקיבוץ, מקבלות הכול,(בערך) אבל
בתנאי אחד: שבבוקר יקומו וייעלמו מכאן למשך כול היום ויחזרו מאוחר. ככה מפני שפה
אין עבודה ועל הנקלטים החדשים להביא איתם את העבודה, את יכולת ההתפרנסות, את כושר
ההישרדות הכלכלית, את העצמאות המשכורתית ומה לא וכולי. איך כול זה מסתדר עם היקלטות? יש פה לפחות חמור
אחד שלא מצליח להבין איך, ימשכו לנו בזנב ובאוזניים כמה שימשכו. אנחנו מודעים לבעייתיות של מקום העבודה פה ומקום
העבודה בחוץ ושאי אפשר לוותר על מקום העבודה מחוץ לקיבוץ אפילו בתירוץ של קליטה
בפנים הקיבוץ. אבל איך זה מסתדר עם היקלטות? ליבנו עם המשפחות המאמצות, עם ועדות הקליטה ועם כול מי
שעושה משהו לקליטת המשפחות החדשות אבל לא יועיל, זה ממש אבסורד. אבל זה
מתרחש לנגד עינינו , לפי החוק של "כי אין דבר כזה שאין דבר כזה". כול
הנ"ל מזכיר לנו משהו שכתבנו בקלנועית מספר 5 . לפני שישים שנים וארבעה חודשים
רצו שבע עשר צעירות וצעירים מהמחזור השני של הנח"ל להתקבל לקב' יזרעאל. הם
היו מהכשרת מעין-ברוך. בזמן הפילוג בקיבוץ המאוחד נשלחו החברה האלה, עלפי הוראת
התנועה הקיבוצית בעזרת קיבוץ תל-יוסף שהתרוקן מכול הנוער שלו. עם תום תקופת העזרה
סרבו שבע עשר הצעירות והצעירים לחזור למעין-ברוך (סיפור לחוד) ובמקום זה פנו
לקיבוץ יזרעאל בבקשה להתקבל כחברים. כאשר נודע הדבר לתנועה הקיבוצית הודיעו
מזכיריה, מוניה מנדל ואריה בהיר (לוניה גלר מ"הביתה") לקבוצת יזרעאל שלא
יעזו לקבל את הפישרים האלה שמצפצפים על החלטות התנועה ועוד אמרו: או שהם חוזרים
למעין-ברוך או שהם הולכים לעזזאל. מזכירות קיבוץ יזרעאל חזרה והודיעה לחברה האלה
שלא תוכל לקבל אותם פה. לכן ביולי 1952 נחתו שבע עשר הצעירות והצעירים עם
הפק"ל שלהם בין הצריפים והאבק של יזרעאל, איפה שפעם יהיה דשא. זה היה
באמצע היום ואף אחד לא שם לב שהם פה מפני שכולם היו בעבודה. אחרי שלוש שעות של
אי-בהירות במצב העניינים ניגש אליהם סדרן העבודה ובישר: טוב, מחר אתם מתחילים
לעבוד. דרך אגב, יש פה שלושה חדרים ריקים
בצריפים, אחד מהם על יד בית הילדים שהיה בצריף גם הוא. למחרת בבוקר נשלחו המעין-ברוכים
לעבוד בלגרף סביב המתבן של פולמוח שיהיה שם נקי מכול אניצי הקש. אחר-כך הורידו אותם בגן
הירק. בסוף היום כשחזרו מצאו אלה שהשתקנו על יד בית הילדים את כול חפציהם זרוקים
בחוץ. אף אחד לא טרח לספר להם על מה ולמה בזמן המעשה. התברר שהטרקטור ג'ון-דיר טך
טך שעמד בארוחת צהריים על איפה שיהיה פעם דשא, הדרדר והכניס את הפרצוף לתוך הבית-ילדים
שבצריף. המטפלות לא איבדו זמן, השליכו אותנו מהחדר והכניסו במקומו את שלושת התינוקות
עם כול הציוד שלהם. מישהו רחום וחנון הציע לחברה שנזרקו להיכנס לגור עם הטרקטור או
לישון בחוץ. חמשת החברה לא התלבטו הרבה והחליטו להיכנס לגור עם הג'ון-דיר טך טך. כך התחלנו להיקלט אנחנו כשהיינו עוד ג'חש צעיר,
ישר אל תוך שישים השנים שעברו, קלוטים עד העצם של היום הזה. ועל זה נאמר: אין דבר
כזה שאין דבר כזה. בקלנועיות חמורית נקלטת.אמן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה