אנחנו חמור מספיק זקן בשביל לא לדפוק חשבון על כל נעירה.
מהספרייה לעיוור קיבלנו הפעם שני דיסקים-ספרים: "אחרון" מאת חנוך לוין
ו"אחת-עשרה אלף המלקות" מאת גיום אפולינר. שני הסופרים האלה הם אריות
המודרנה באמנות, השאור שבעיסת האוונגארד הסוריאליסטי. אנחנו לא זכרנו שהם גם סופרים (הראשון מחזאי והשני מבקר אמנות) אבל למה לא
להתכבד בקריאת ספריהם? התחלנו עם חנוך לוין. זה לא ספר שהוא ממש כתב אלא אסופה
של כל המונולוגים שלא פרסם. אחרי קריאת עשרים מהם מסתבר שמי שראה את
"יעקבי וליידנטל" ואת "סוחרי הגומי" וכל מה שביניהם – מודע לפרינציפ
של הספר "אחרון". בתמצית: איך
העולם נראה, מרגיש וחושב כשאתם טובלים במי תחתית האסלה ומביטים למעלה על התוחעס
הנפער שאו, טו ,טו.
המשותף לשני
הספרים הוא העיסוק האובססיבי באסלה. ברם,
חנוך לוין שלנו הוא כלום לעומת גיום
אפולינר. אצל הצרפתי גם כן מסתכלים מבתוך
האסלה למעלה, אבל לא רק על הישבן המאיים אלא על כל האיברים שבסביבה. אלה מעוללים, גם
זכר וגם נקבה, כל מה שאפשר האחד לשני ולשלישי, כולל דם, מין, נפיחה וקבס ואפילו
הוקעה על קנה רובה דרך הטוסיק. וזה עוד
כלום מכל השפע המזומן שם לקורא. הספר נאסר
להפצה בזמנו, כך כתוב על גבי הכריכה.
מי שרוצה לקרוא את נכסי צאן הברזל הללו שיערב לו. לא
בטוח שיש אותם בספרייה.
לנו הם
מזכירים אפיזודה עליה שמענו, שהתרחשה פה
ביזרעאל. פורים היה פה פעם חגיגה אמיתית
במשק. היו קישוטים הגרלות, משלוח מנות, חידונים וריקודים והרבה השתוללות. הכי חשובה היתה התחרות על התחפושת הכי מקורית. והיה פה פלמ"חניק אחד, אריה קאראס שקראו לו
חזק. החזק הזה היה מוכרח לנצח בהתחרות על
התחפושת. אם לא - הוא נהייה חולה. במסיבת פורים אחת כשהגיעו לתחרות על התחפושת
הכי הכי, לא ראו את חזק. כשצעקו "חזק איפה אתה ?!" הוא נכנס לחדר- אוכל והתייצב לשיפוט. כולו היה מרוח בכל מה שיש בתעלות שמאחורי הפרות
ברפת. שאלו אותו למה התחפשת? והוא השיב: לגועל-נפש. הוא זכה בתחרות אבל מסיבת הפורים נגמרה.
בקלנועיות
חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה