הברקה של האפיפיור: "כסף זה צוֹאָה
של השָׂטָן." בני אדם ובנות חווה מוכרים
בנפש חפצה, תמורת כסף, גם את הגוף וגם את הנפש.
במכירת נפש העם, האומה והארץ מצטיינים חבר הקופירייטרים של הפרסומות. למשל: ילדה קטנה שואלת את אביה: נכון שיציאת מצריים הייתה קשה ליהודים? אז למה
הם לא לקחו משהו נגד עצירות מתוצרת "דנוֹנֶה" ? ולמשל: מישהו מחקה את הטקסט של הדְלַקַת המשׂוּאוֹת: "אני שְׁמֶערְל
בן שיפרה וּבֶערְל, עשיתי הכל למען המדינה וקניתי משקפיים ב"רוקה" במבצע,
לתפארת מדינת ישראל". אין מישהו ב"קול
ישראל" שיצנזר את החכמים האלה? איזה
ריפורמטור?
נכון שלנו זה לא מפריע לעיניים כי אנחנו
לא רואים כמעט כלום. אבל נכון גם שאומרים על הקיבוץ שלנו שֶׁפֹּה לא אומרים לאף
אחד מה לא לעשות. אז בזמן האחרון, כמו פטריות רעל אחרי גשם של פיפי כלבים, צומחים
מחסנים פרטיים של דיירים תחת כל עץ רענן. הכי בולט זה בשכונה שקראנו לה
"שיכון נוף". מצד דרום זו שכונה יפהפייה ומפוארת בצמחיה, בפיתוח שטח
ובצורת הבתים.
לעומת זה, כשמסתכלים על השכונה מצד
צפון, אז יש פה מעברה לתפארת ק"ק יזרעאל. איך, מי ולמה זה נהייה? זה ראשומון
בדוק ובטח שהאשמים במחדל לא יתנדבו להסתדר בתור. אז מה לעשות? לשים שם עצים
שיסתירו את הכיעור? אבל העצים יחסלו את הנוף לדיירי שיכון נוף. אז מה? הרי הם עצמם
תקעו שם את פאר היצירה הסביבתית הזאת, ממילא יש להם מחסנים במקום גבעת המורה. אז שישתלו שם עצים שיחביאו היטב את פנינת איכות
הסביבה הזאת. ואם לא אז שלפחות ישימו איזה שלט
מאיר עיניים: "מה שרואים מכאן זה לא שם. זה פָטָה מוֹרְגָנָה." כלום. שום דבר. ובא לציון גואל. שמענו שיהיה סיעור מוחות על ההרחבות והמחסנים
של שכון נוף. למה להסעיר מוחות? חסר פה למישהו איזה אירוע מוחי מסעיר?
ביום ששי אחד לפני הצהרים איבדנו איפשהו
אחד ממכשירי השמיעה שלנו. אשתנו נחלצה לעזרה, ירדה על הברכיים ומצאה את האבדה.
אחרי זה התחילה להתרומם על רגליה, אבדה את שיווי המשקל, נפלה ושברה את פרק כף היד
השמאלית. היה די מייאש. מרפאה כבר אין וכל שאר הכתובות האפשריות לעזרה לא היו ממש
זמינות. במרי נפשה צלצלה אשתנו לאחת מהנשים הכי עסוקות בקיבוץ, הלא היא גליה שמי.
גליה שמעה ותוך שישים שניות התייצבה אצלנו והצהירה: "כל הפְּלוֹנְטֶר
עָלַי". מאותו רגע זה מה שקרה: גליה הטיסה את אשתנו, באוטו שלה, לחדר מיון.
שם היא פגשה את כל תלמידותיה וחברותיה לעבודה. הן התנפלו על התיק ורצו אתו מקבלה
לרופא, מרופא לצילום, מצילום לרופא, מרופא לקיבוע השבר תחת רנטגן, משם לגיבוס
ומגיבוס לצילום חוזר לבדוק אם זה בסדר. אחר כך חזרו אשתנו וגליה הביתה. כל הספור
לקח רק שעה וחצי (מי יאמין שיש חיה כזאת?!).
את כל הנ"ל אנחנו מביעים ברגשי
תודה עמוקים לגליה, סליחה – לד"ר גליה שמי, שמצידנו יכולה כבר להיות גם שלושה
פרופסורים לעילא ולעילא.
חותמים על כל מילה – רותי, אשתו של חמור
מקלנע, עוור, צולע וחרש וגם הוא.
עכשיו זה זמן מִתְנַחְבְּלים. אחרי
שריפת מסגדים, ניקוב צמיגים, ריסוס קללות וכריתת עצים יש ויכוח הִלְכָתי: צריך ומותר להרוג חיילים שבאים לפנות התנחלות
או שצריך אבל אסור? איך זה
שעוד לא השליכו את כולם לכלא? התוצאה היא שגם בעניין הזה אף אחד בארץ לא מאמין
יותר לאף אחד. וזה מירשם בטוח לקטסטרופה
שלעומתה מלחמת יום כיפור הייתה קומדיה בלתי מזיקה.
ועוד טיפה'לה הסטוריה של חמורים: כבר סיפרנו
על זה שכתבנו וביימנו את ההצגה "אגס וגם תפוח" בקן הנוער העובד
"בורוכוב". בין השאר היה צורך להפגש עם הכוריאוגרף של המחול. אני חושב
ששמו היה שלמה חזיז(?). כשאנחנו, ב-1981, הגענו למקום המפגש, זאת היתה חצר גדולה
עם בניין בית ספר בן שלוש קומות, שמיועד להריסה וסכנה להתקרב, וכן איזה מבנה בלתי
מוגדר בן קומה אחת ארוכה. (מכל זה נהיה אחר כך מרכז סוזן דלאל) ניגשנו אל המבנה
הזה וצעדנו במסדרון ארוך שבסופו היה חדר סגור אבל מואר. דפקנו בדלת ונכנסנו. בחדר
היו שתי נשים. אחת רקדנית צעירה שחוללה איזה אטיודים והשניה היתה אשה מבוגרת מאד,
שישבה על כסא גדול וחזק ופקחה על תנועות הצעירה. שאלנו איפה אפשר למצוא את שלמה
חזיז. המבוגרת אמרה שהוא פה אבל הלך להתלבש והמשיכה: "ומי אתה, אדוני?"
הסמקנו ואמרנו שזה לא חשוב. אבל היא התעקשה ושאלה בסמכותיות "תאמר לי מי
אתה". לחשנו שאנחנו אמנון בקר מקיבוץ
יזרעאל. היא הפטירה: "אמנון בקר המלחין?" כמעט נפלנו על הרצפה ויצאנו
משם במבוכה גדולה. בחוץ מצאנו את השלמה חזיז הזה כשהוא עדיין לבוש באוברול הצמר
המקובל אצל רקדנים מקצועיים. אחרי ששוחחנו על תפקידו בהצגה שאלנו "מי זאת
האשה המבוגרת שישבה שם?" הוא הסתכל בנו במבט משועשע."אתם לא מזהים
אותה?" אמרנו שלא. אז הוא אמר "זאת שרה לוי תנאי". ברחנו מהמקום די מבולבלים. שרה לוי תנאי היתה
אחת מאושיות התרבות העברית המתחדשת בשנות השלושים, הארבעים והחמישים של המאה
שעברה. שוררה והלחינה המון שירים, היתה רקדנית מפורסמת שאחר כך הקימה את להקת
ענבל. אוי למי שלא זיהה אותה כשהיא זיהתה אותו. בין השאר היתה גם אמו של מי שהיה
בזמנו מנהל בית הספר המשותף בעין חרוד.
בקלנועיות חמורית
אמן
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה