בהנאה לא
מסותרת אנחנו שומעים (כי מקריאים לנו) את מה שפיל אדלר כותב מהמטבח. המטבח בכלל זה
מוקד מיתולוגי לא אכזב בחיי האדם והחווה. יש כל מיני. מטבח השטן במנהטן, המטבח של גולדה מאיר ויש את המטבח של הסבתא שלנו
וכולי. המטבח שלנו פה הוא מקום שנוגע לכולם ובכולם. הקיבוץ השיתופי (עדיין) צועד
על קיבתו. יש המון תיאבון, טעמים, צעקות, זיעה, פטפוטים בערבית ושלא לדבר על משברי החילופין של השפים.
מהבחינה הזאת התיישב פיל אדלר במקום טוב באמצע לקבלת השראה אמיתית וכל הכבוד. האינסטינקט
החמורי שלנו נוער משהו בעניין יורש
ראוי לקילנוע החמורי. הגיע זמן. ממש בדרך אגב נודע לנו שפיל גם חטף
סטירה ושזרקו עליו עגבניות. אז שיירגע. זה חלק טבעי לא רק מלהיות אקונום אלא גם מלכתוב
בעלון, וראה עלונים 1082,1083 משנת 2003. (זה בקשר לקלנועיותנו על מי שפה בעל
הבית?!)
עכשו בענייני
שירים. לפני כמה ימים הייתה תכנית בשידור
חי על שירי נתן יונתן. זה היה ברשת ג', מאזור הוד השרון. השמיעו שם הרבה משיריו
הראשונים שכבר נחשבים ל"עממיים" וגם קטעים, בהם מדבר נתן יונתן, עצמו,
על שיריו ועליו. בין השאר נזכרו שמות
מעניינים כמו יענק'לה שגיא, נחצ'ה היימן, מוני אמריליו בנוסף לנתן יונתן עצמו. לא
יועיל, כשזה מגיע לשירים אנחנו תיכף מחפשים בכל תכנית כזאת את עצמנו ואת הקשר שיש
לנו לכל זה. אז
ביענק'לה שגיא
פגשנו פעם בבית הקיבוץ הארצי (כשעוד היה ) לשיחה קצרה בעניין חג הארבעים של קיבוץ
עין- השופט, שבויים על ידי בני פורת המפורסם ושיענק'לה שגיא היה שם במרכז
העניינים. לאסף אור ז"ל ולנו היה מה
להגיד על החיצרוץ המשוגע שהיה שם בהצגה. את יענק'לה שגיא זה הרתיח והוא נבח עלינו על
זה שאנחנו חושבים שאנחנו יודעים הכל.
עם נחצ'ה
היימן היו לנו הרבה שעות דווקא בחדר שלנו ביזרעאל. בעיקר בעניין פסטיבל "ענות" שעבורו חיברנו
שירים ודברי קישור. בגלל נחצ'ה התחילו לשים גם אותנו על תקליטים, עם הגבעטרון, שלישיית המעפיל, חווה
אלברשטיין ועוד. את זה אנחנו חייבים לנחום היימן.
פעם כתבנו וביימנו
הצגה בשכונת בורוכוב עם הנוע"ל ("אגס וגם תפוח"). מוני
אמריליו האמיתי היה שם המנהל המוסיקלי.
הוא התעניין איזה עוד שירים יש לנו. הבאנו לו והוא התלהב והלך איתם לחוה אלברשטיין
וניסה לעניין אותה עם שיר של אמנון בקר ועם לחן של מוני אמריליו. היא ויתרה , אף על
פי ששנים קודם לכן הקליטה שניים מהשירים שלנו.
נתן יונתן שלח לנו פעם גלויה והתעניין אם
(כמלחינים לא אלמוניים)לא הלחנו במקרה איזה שיר שלו. אז לא. כשכתבנו את הגרסה הראשונה של "ספורי בעל ואהליבה"
הגענו עם כתב- היד גם למשרדי הנהלת ספריית הפועלים. דפקנו בדלת ונכנסנו ולמרבה ההפתעה
מצאנו שם דווקא את נתן יונתן בעצמו. הצגנו לפניו את הספר וביקשנו שהם יוציאו אותו
לאור. בלי למצמץ ובלי לקרוא כלום ענה לנו נתן יונתן: "תביאו חמשת אלפים דולר
ונוציא את זה לאור". היה הלם. איך שחבר קיבוץ מסוגל לבקש מחבר קיבוץ אחר
למצוא חמשת אלפים דולר? מתוך התקציב האישי ?
שתקנו וזהו. ראשנו היה חבוש בכובע קסקט מקורדרוי חום שאבא
שלנו קנה בשוק הפשפשים. אחרי השתיקה חייך המשורר וביקש לתת לו לחבוש את הכובע הזה. הוא נהנה ממראהו בעזרת ראי וביקש שניתן לו את
הכובע במתנה. בא לנו להגיד לו שייתן לנו 5000 דולר בשביל הכובע. הוא ניחש את חוסר
רצוננו להיפרד מהכובע וויתר.
מכל הנ"ל
התרגשנו בנוסטלגיה חולנית. גם מפני שדיברנו קצת עם ההיסטוריה וגם מפני שאנחנו
בעצמנו כבר קצת היסטוריה. אנחנו גם
משוגעים על שירי נתן יונתן מפני שהם שופעים הרבה טוב-לב ופשטות מילים מהפנטת.
בקלנועיות חמורית
אמן, הסטוריה (בקושי
מהלכת)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה